סיני, אפריקאי ובריטי חוטפים מכה. מי יצעק יותר? ידוע כי תרבויות שונות תופסות כאב באופן שונה. קבלו הצצה אל כמה ממסקנותיהם של המחקרים הרבים שנערכו בנושא.
בואו נתחיל מהשורה התחתונה: כאשר הם סובלים מכאבים, אנשים מתרבויות שונות מתנהגים באופן שונה אלו מאלו. וזה קורה גם בכל מה שקשור להתמודדות עם הכאב עצמו, וגם בכל מה הקשור לדיבור (או לאי-דיבור…) עליו.
כידוע, גורמים שונים מנבאים כיצד נחווה כאב, בהן גיל, מין, חינוך, מצב סוציו-אקונומי ועוד. אך מה באשר לתרבות שממנה אנשים מגיעים? מחקרים רבים שנערכו בנושא גילו כי תרבויות שונות, המנחילות כידוע ערכים שונים, נבדלות ביחס שלהן לכאב – הן לעוצמתו והן למשכו.
כך למשל, ישנן תרבויות שמעודדות דיבור על כאב וביטויו באופן ישיר. דוגמה טובה לכך תמצאו בחלק הדרומי של אגן הים התיכון ובאזורים רבים במזרח התיכון. תרבויות אחרות, בחלקים מסוימים באירופה, נטו בעבר להדחיק את הכאב כבר מגיל צעיר מאוד ("התנהג כמו גיבור!" דורשים מהילד, וגם: "אל תבכה!").
ידוע במיוחד המקרה הקיצוני של הסופרת הבריטית פאני ברני, שבשנת 1808, הציעה עזרה לרופא שניתח אותה בחזה, מבלי להשתמש בחומרי הרדמה. ברני בסך הכל עשתה את מה שמצופה היה מבני המעמד שלה באותה תקופה.
עם זאת, תרבויות משתנות עם הזמן. וכך, כיום, בתרבויות מערב אירופאיות רבות, מעודדים דיבור על כאב. וזאת בשונה למשל ממה שקורה באזורים רבים בדרום-מזרח אסיה, שם הציפיה היא כי כל אחד ישמור את הכאב לעצמו.
וישנם מקרים שבהם גם באותה תרבות יש הבדלים בין קבוצות אתניות. במחקר שנעשה באוניברסיטת פלורידה, נמצא כי בממוצע, סף הכאב של אפרו-אמריקאים נמוך יותר מזה של שאר חלקי האוכלוסייה. למה? שוב, הכל עניין של הבדלי תרבות.
לשמחתנו, הטכנולוגיה הרפואית התקדמה באופן ניכר בעשרות האחרונים, בעיקר בכל מה שקשור לשיכוך כאב. כיום, כאשר בכל בית מצויים כדורים ושאר תכשירים ומכשירים לשיכוך כאבים, קצת קשה לדמיין את הכאבים שמהם סבלו בני האדם במרוצת הדורות. ועוד לא דיברנו על חומרי הרדמה, שנכנסו לשימוש רק באמצע המאה ה-19. עד אז, נותחו החולים בעודם בהכרה מלאה (פחות או יותר). במקרה הטוב, הם זכו במנה הגונה של אופיום או צמחי מרפא מסוגים שונים.
לכן, כיום ההבדלים בין התרבויות הולכים ומיטשטשים מעט, אך במקרים מסוימים הם עדיין יכולים להיות מובהקים.
